כיצד משוחחים עם ילדים על מוות?
בין ימי הזיכרון שמסביב ואף באופן טבעי בסביבות גיל 5, עולות השאלות הסקרניות, הטבעיות של הילדים על מהות הקיום שלנו, על החיים ועל המוות.
שאלות מאוד נוקבות וישירות, כיאה לילדים, שיודעות לגעת במדויק בנקודות עליהן קשה לנו לדבר:
"סבתא, את ממש זקנה, מה יקרה לך כשתמותי?"
"אמא, כשמתים, נעלמים או שהופכים לרוחות רפאים?"
"אבא, אם תשים את הציפור באדמה, היא תחייה שוב? לא!?, אז מה יקרה לה?"
השאלות האלה, עבורנו, הן לעיתים ממש כמו עצם בגרון. קשות לבליעה ומאוד רגישות. ברוב הפעמים קשה לנו לדבר על הנושא ובמקרים מסוימים זה אף מעלה אצלנו את הזיכרונות והדמעות מהקושי האישי שלנו במפגש עם נושא המוות.
למרות הרצון שלנו לחסוך מהילדים שיח והתמודדות עם הנושא הזה של מוות ואובדן, מומלץ לא להסתיר מהילדים מוות של אדם או קרוב משפחה אהובים ואפילו לא של בעל חיים אהוב. ההסתרה משיגה בסופו של דבר את ההיפך, הילד שלא מבין את הסיטואציה, מעצים אותה בדמיונו, מפתח פחדים וחששות ואף האשמה עצמית.
השיח והדיאלוג שלנו עם הילדים נותן לילדים את הכלים להתמודד עם הנושא ולהרגיע את החששות. חשוב להדגיש שמוות זה דבר סופי ולא לפחד להשתמש במילה הזאת בשיחה איתו. הילדים הצעירים לא מבינים מושגים וביטויים מופשטים. השפה וההבנה שלהם מאוד מוחשיות. ביטויים כמו: "הלך לעולמו", "ישן בשמים", "נח באדמה"- עלול להתפרש אצל הילדים בצורה מאוד קונקרטית ולהעצים למעשה פחדים דמיוניים כמו: "אם אלך לישון- אמות" או פחד מעולם כלשהו של אנשים מתים.
הבנת המושג לפי הגיל:
ילדים מכירים ונחשפים למושג של מוות כבר מגיל צעיר. הם מגלים פרח שנבל, מאבדים בובה אליה היו קשורים מאוד או נחשפים לחית מחמד אהובה שנדרסה. בגילאי 3-4 ניתן לראות אותם משחקים במשחקים חברתיים בהם הורגים את הרעים, משחקים "מלחמה" אחד עם השני, עושים את עצמם "מתים" כחלק מהמשחק ולמעשה מתייחסים למוות כחלק מאוד טבעי של הקיום שלנו. עד גיל שלוש, הילד לא מבין את המשמעות של מוות, אך יכול להרגיש בחוסר ובהיעדר הקשור בנושא. מגיל שלוש עד שבע (תלוי בהתפתחות הקוגניטיבית) הילד מתחיל להבין את המשמעות של המילה מוות ואת הקשר שלה לחוסר של משהו אך לא לסופיות שהיא מציינת. השאלות שלהם בשלב הזה יהיו יותר קונקרטיות הקשורות לכאן ועכשיו כמו: "אמא, גם את תמותי?"
בגילאים ארבע עד שבע, נושא המוות מתחיל מאוד לסקרן אותם כחלק מההתפתחות הקוגניטיבית התקינה וכחלק מהבנתם את מעגל החיים. הם נחשפים מסביבם לשיח על מוות, בין אם שמעו זאת בעקיפין, חוו אובדן של בן משפחה או חיית מחמד, ראו בחדשות או אפילו בסרטים המצוירים. לעיתים הנושא מחלחל אצלם אף לחלומות והם מתעוררים מפוחדים ומבועתים. בגיל הזה הם מגבשים את התפיסה המוחשית וההבנה של מעגל החיים והמוות. השאלות שלהם יהיו יותר מעמיקות בנסיון להבין את הסיטואציה, למשל: "מה קורה אחרי שמתים?" , "לאן הולכים אחרי שמתים?, האם זה רחוק?"
בגילאי שבע עד עשר בערך, יש להם יותר הבנה למושג והם מתחילים לשייך רגשות ותחושות לנושא, כמו: "אני מפחד להיות חייל ולמות", "יהיה לי עצוב כשסבתא תמות". בסביבות גיל 10 , תתחיל להתגבש אצלם תפיסה יותר מציאותית של מושג המוות והם יכולים להבין את מלוא הסיטואציה כמו המבוגרים. בגיל ההתבגרות יתווסף ההיבט פילוסופי כחלק טבעי מהתעסקותם במשמעות הקיום והחיים, צדק ומוסר.
כיצד מדברים עם הילדים על הנושא?
כהורים, קשה לנו לדבר עם הילדים על נושא טעון כל כך, אך למעשה, אם לא נדבר עם הילדים, נחסום את האפשרות של הילד להוציא את הרגשות שלו, להיות מובן ולהישמע. היכולת שלנו לשוחח על הנושא בפתיחות ובכנות, לענות על השאלות שלו ועל המחשבות שלו, משדרת לו תחושה של כוח, שהוא מסוגל להתמודד ושהוא לא לבד. הדיאלוג והשיח הם למעשה הכלי שאנו יכולים לתת לו כדי להתמודד עם הנושא ולהבין אותו.
לומר את אמת- לא צריך לשתף יותר מדי באירועים טראומטיים או בתיאורים גרפיים, אלא לספק הסבר המתאים לגיל ולרמה של הילד, אך לא להשאיר אותו ללא מידע או עם מידע מוטעה. במקרים שלילד לא תהיה תשובה, הוא יפנה מקום לדמיון שלו ויעצים את הדברים הרבה יותר וללא תיווך. לא לייפות את המציאות כדי לא ליצור תלות, בלבול או ציפייה שמשהו ישתנה. הילד צריך להבין שמוות זה דבר סופי. הנטייה שלנו להשתמש במילים אחרות, עלולה לבלבל את הילד הצעיר שבשלב זה החשיבה שלו מאוד קונקרטית ומוחשית, למשל: "סבתא עכשיו ישנה בשמיים" עלולה לפתח ציפייה שהיא תתעורר או במקרה ההפוך- לגרום לפחדים סביב עניין השינה.
לדבר על הנושא לאורך זמן: לילדים לוקח זמן לעבד מידע וכדאי לאפשר להם להביע את עצמם כמה שצריך, לתת להם לשאול שוב ושוב את השאלות, לבדוק איתנו כל פעם מחדש את הפרטים הקטנים שמעסיקים אותם כמו: "מה יקרה אחרי שנמות", "איך מרגישים שמתים" וכדומה.
להתאים את ההסברים לגיל ולרמה של הילד: תפיסת מושג המוות תלויה לגמרי בגיל הילד וברמת ההתפתחות שלו, כמו: היכולת להבין סיבה ותוצאה, להפריד בין דמיון ומציאות, להבין תפיסת זמן, יכולת הבנה מופשטת וכדומה. לכן, ההסברים שלנו צריכים להתאים לרמת ההתפתחות של כל ילד. כדי שנוכל לדעת באיזה שלב הילד שלנו נמצא, הקשיבו לשאלות שלו. על מה שהוא שואל, צריך לענות ולא להרחיב ולהעמיק מעבר לכך.
מעגל החיים: עשו שימוש במלים פשוטות ומובנות מעולמו של הילד, הסבירו בצורה ברורה את מעגל החיים- אפשר להסביר דרך עולם החיות (הזחל בוקע מהביצה, לאחר כמה זמן הוא הופך לפרפר שמטיל ביצים חדשות. הפרפר מת כעבור מספר ימים אך מהביצים יבקעו זחלים חדשים שיהפכו לפרפרים) או באופן מפורש יותר (תינוקות נולדים ולאחר שהם גדלים, הם הופכים לאמא ואבא ואח"כ לסבא וסבתא ונהיים זקנים, בסוף, הגוף מתעייף ומפסיק לפעול ואז מתים).
עניין של אמונה: "אמא יש כזה דבר גן- עדן?", "אבא, רוחות רפאים קיימות?", "האם ממשיכים לחיות אחרי שמתים?" לילדים יש שאלות רבות על נושאים של אמונה ולנו לא תמיד יש הסבר. חשוב להבין שאמונה היא לא שקר אלא משהו שמאמינים בו. ניתן לספר לילדים במה אתם כהורים מאמינים ולהדגיש כי אנשים שונים מאמינים בדברים שונים וזה בסדר.
להישאר חיוביים: לעיתים ההתעסקות במושג מעלה אצל הילדים פחדים וחששות (פחד ממוות של ההורים, פחד משינה, פחד להישאר לבד, חרדת נטישה וכדומה). חשוב להדגיש לילדים שיש סביבם הרבה מאוד אנשים שאוהבים אותם ודואגים להם ושתמיד יהיה לצידם מישהו. לשאלה- "אמא גם את תמותי?"- להסביר שזה יקרה רק עוד הרבה מאוד זמן, אחרי שיהיו גדולים והורים בעצמם עם ילדים משלהם. ואפילו אחרי שיהיו סבא או סבתא- הסבר זה מאפשר עבורם מרחב זמן גדול ורגיעה.
מתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית: כאשר מרגישים שהמצב הרגשי של הילד מעורער, מסרב לקחת חלק בשגרת היום יום מחשש להיפגע, כאשר הוא מפתח חרדת נטישה שמקשה עליו את התפקוד העצמאי בהתאם לגילו, כאשר הוא חולם על מוות בצורה עקבית שמפרה את השינה שלו, אם הוא מתחיל לפתח תסמינים גופניים כחלק מהחרדה כמו : הקאות, בחילות, כאבים, קשיי נשימה וכדומה.
בימי הזיכרון: לפני כמה ימים, סיפרה לי אחת הילדות כמה יום הזיכרון עושה אותה עצובה, השירים מעלים לה דמעות והיא נזכרת בכלבה שלה שמתה. ימי הזיכרון, הצפירה והשיח מסביב מעלה אצל הילדים מחשבות על מוות. בימים אלו מומלץ לדבר עם הילדים הצעירים על המטרה של ימי הזיכרון והיא לזכור את מי שכבר לא נמצא איתנו. חשוב לבדוק ולשאול מה הם שמעו או יודעים על הנושא ולתווך להם את זה בצורה המותאמת לגילם. בגילאי 8 ואילך, להקשיב ולענות להם על שאלות שיש להם בנוגע לימים הללו, לדבר איתם על הטקסים והצפירה ולבדוק גם כאן מה הם כבר יודעים או מה שמעו ממקורות שונים כמו חברים, ביה"ס, טלויזיה וכדומה ולתווך להם את זה בצורה מבוקרת.
ספרי ילדים מומלצים בנושא:
"סוד הגן הנעלם" / פרנסס הודג'סון: מגילאי 9 ואילך, ילדה המתייתמת מהוריה נשלחת לדודתה, שם יחד עם שני ילדים נוספים היא מגלה את המפתח לסוד הגן הנעלם העוזר לה להתמודד עם האובדן.
"אורה" / מיריק שניר: החל מגיל שלוש. מספר על גור חתולים קטן ואהוב שמת. הספר עוסק בהתמודדות הכואבת עם המוות כחלק מהחיים והמציע התייחסות להתמודדות עם הנושא.
"סיפור מהחיים" / אלונה פרנקל: גילאי 2-3 ואילך, מספר על מוות של ציפור שקוברים אותה ועל ההתמודדות הרגישה של האמא למקרה. הספר נגמר בצורה מאוד נעימה כאשר ליד הקבר הם פוגשים ציפורים מצייצות וחיות.
"הפתעות של שוקולד" / מירה קופר: גילאי 5 ואילך, הספר פורש בפני הילדים את סיפורו של ניצן שסבו האהוב חלה ומת. ניצן בן החמש מתמודד עם אובדנו בדרך מיוחדת: הוא ממשיך לשאת את סבא שלו לכל מקום ומקום, כי הוא שמור אצלו בלב.
"סבא של ליאור מת" / שולה מודן: גילאי 3-5, בספר נאלץ ליאור להתמודד עם מותו של סבו האהוב ועם הכעס, העצב, הגעגועים ועם תחושות נוספות הנלוות להתמודדות עם האובדן.
"מעשה בחמישה בלונים" / מרים רות: לגילאים הצעירים מאוד. בספר הקלאסי נוכל למצוא התמודדות עם חפץ- בלון שהתפוצץ ואיננו עוד. זה בעצם עוזר לילדים להתמודד עם פרידה מדבר אהוב ומלמד לשחרר.
אור שוורץ- יועצת חינוכית, מדריכה ומלווה הורים בדרך יצירתית ובחשיבה אחרת בכל הנושאים הקשורים להורות, משפחה וילדים. מאמנת רגשית לילדים ונוער דרך יצירה, הבעה ותקשורת רגשית.